• Tagit Halperin-Levy

אובססיבי או לבד





פגשתי אותו כשהלב שלי היה שבור. הוא היה שם. עזר לי להחלים. פשוט היה. בבוקר, בערב. הייתי שולחת הודעה והוא היה עונה. זמין בשבילי. מציע לי להצטרף אליו.

אחרי גיא, הייתי צריכה חוויה מרפאת עם מישהו שרוצה אותי וממני עוד ועוד.

גיא היה אחר. שתקן. חזק. נמצא ולא נמצא. היה קובע איתי ולא ממש מתחייב "אגיע בשלישי או רביעי" והיה בא בחמישי ואני סולחת ומכניסה אותו ומקבלת. שנתיים ביחד והיה בי להט וכאב קבוע, כרוני. כמיהה. ידיעה שהוא אף פעם לא יהיה שלי. לא בית ולא מנוחה. אני לא זוכרת את הכאב הזה בלב ובחזה כי זה קצת רחוק והיום אני כבר לא מרגישה שם כלום. ממש כלום. אני כן זוכרת שפעם הייתי על טיסה למדריד והמטוס הזדעזע למעלה ולמטה וכל הנוסעים נלחצו. גם אני החסרתי פעימה וחשבתי "זה הסוף. וזה טוב. יגמר הכאב ויהיה לי שקט" ככה כאב לי.

ויום אחד אמרתי לגיא ללכת. אחרי שנתיים ביחד. חשבתי שנצא לחגוג. כלומר לא לחגוג כדי לא להלחיץ, סתם נצא. רציתי לבדוק אם הוא זוכר בדיוק שנתיים את הפעם הראשונה שנפגשנו כשהייתי תקועה בכביש 40 עם פנצ'ר והוא עצר לעזור. הזמנתי לנו מקום שווה. התרגשתי. וככה בשש, כשאני כבר כמעט מוכנה הוא כתב הודעה שעמוס לו בעבודה ואולי מחר. בפעם הראשונה העזתי לכעוס וכתבתי שסבבה רק שאם הוא לא בא היום שלא יבוא בכלל והוא ענה "מה עובר עליך" ואני לא עניתי. הוא לא בא ואני מצאתי כח לא לכתוב לו יותר, וגם אחרי כמה ימים כשהוא כתב לי לא עניתי. אני לא יודעת מה כאב יותר. המהירות בה ויתר עלי או הפרידה עצמה.

ואחרי חודשים בערך פגשתי את דוד. הכרתי אותו קודם, אצל חברים. הוא היה ממש אחלה. יפיוף כזה. מסודר. עבודה טובה. משפחה טובה. אני כתבתי לו ראשונה ושאלתי אם בא לו לצאת עם הג'יפ לראות שטפון והוא הסכים. ונסענו למדבר יהודה והיה ממש כיף ביחד. שאלתי את עצמי למה לא עשיתי את זה קודם והיתה לי תשובה שגיא. כי אף אחד לא כמו גיא ולא היה שם מקום לפני. ואחרי הג'יפ יצאנו בערב, וביום אחרי והייתי בעננים שלא מספיק לו והוא אף פעם לא עמוס או ממהר והוא רוצה עוד. אחרי הקמצנות של גיא היא לי שפע דוד. בהתחלה היה ממש כייף עם דוד. מעניין, מצחיק. היינו מדברים מלא, והיה סקס מעולה. אולי קצת שמרני. האמת, הפתיע אותי. כשהצעתי לעשות לו דברים הרגשתי שהוא נלחץ. פעם אחת יצא לו: "עם כמה היית? מומחית את". אולי זה היה הסימן הראשון.

אבל היה טוב והייתי בטוחה והרגשתי בית. והכאב על גיא התחיל להיחלש והרגשתי שאני מבריאה. ויום אחד זה הגיע. לא זוכרת מה הביא את זה. אני חושבת שהתעכבתי ליד איזה דוכן בשוק והוא הלך קדימה ולקח כמה דקות עד שמצאתי אותו. הוא תפס ביד והכאיב ומשך אותי לאיזו סמטה והתחיל לצרוח עלי שאני מתעכבת ונעלמת וחסרת אחריות ואם הייתי באה מבית נורמאלי הייתי יודעת. הייתי בשוק וביקשתי בשקט ללכת הביתה. הוא אמר שאם אני עכשיו הולכת לבד לבית שלי אין לי מה לחזור ונבהלתי נורא כי זה בדיוק מה שאמרתי לגיא והתנצלתי ואמרתי שזה לא יקרה יותר. לא הייתי ממש בטוחה מה זה "זה", אבל ידעתי שאני יכולה להשתדל והוא חשוב לי ואני לא יכולה לוותר עליו עכשיו.

וכשחיבקתי אותו הוא קצת נרגע והתנצל ואמר שהוא הגזים בתגובה וכנראה שזה בגלל שהבהלתי אותו ויכול היה לקרות לי משהו. וחשבתי כמה אני חשובה לו וממש סלחתי. אפילו הרגשתי אשמה והוא כזה נשמה ואכפת לו ממני ואיפה אמצא עוד מישהו שדואג לי ושומר עלי ככה.

ואחר-כך היו עוד. אני כבר לא זוכרת מה ומתי. תמיד בהפתעה, תמיד בגללי, תמיד אני לא יודעת מה יכולתי לעשות אחרת. הייתי זהירה. אמא שלי הלחיצה אותו אז נפגשתי אתה פחות. דאגתי לא להיעלם ליותר מידי זמן. כשהייתי מאבדת אותו בים או ברחוב הייתי כבר מחכה למנה שתגיע. אם אני לא מוצאת אותו זה בגלל שאני מטומטמת וחסרת יכולת התמצאות בסיסית. הייתי זהירה באוכל שהכנתי ובסקס ובחברים שהבאתי הביתה, אם בכלל. המנות התעצמו. בהתחלה רק משך אותי וצעק ואחר כך הכה והפיל אותי ושבר לי דברים. ואחר כך כשהיה מתנצל היה משפשף את העור שלי כאילו כדי להרגיע ולהעלים את הסימנים ולוחש שהעור שלי כזה רגיש ורואים עליו הכל.

כשהציע להתחתן ידעתי למה אני נכנסת. גם ידעתי שגיא או מישהו כמוהו לא יתחתן איתי, אבל דוד כן. והאמנתי שאני יכולה כי בין לבין הוא כזה מקסים וממש טוב לנו ביחד ויש לנו זוגיות נפלאה והוא מתנצל ושוב ונפלא לנו יחד והוא שלי.

וחוץ מזה, אף אחד בחיים לא יאהב אותי ככה.

4 צפיות1 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

תגית הלפרין לוי

יועצת ארגונית ופסיכותרפיסטית