מדהים עד כמה הלב שלי קשור אליך.
גם הגוף.
והראש עובד. איך אמרת? מנתחת כל דבר.
הלוואי ויכולנו לדבר. אנחנו מנסים. כבד לנו. ויש שם מאמץ וכמו בכל מקום שיש מאמץ יש גם כאב וקושי.
השיחה איתך הגיונית והתשובות שלך פשוטות ומובנות ואתה גם שם אם השאלות שלי פרקטיות במידה מספקת
ובכל זאת קשה.
כאילו שאנחנו לא מתמסרים בשיחה כמו שצריך.
אני מכוונת למעלה מידי ואתה דווקא טוב בהנחתות ואף אחד לא מצליח להרוויח נקודות, להצחיק, להפתיע, להכניס אוויר או פשוט ליהנות מעצם השיחה.
זה קצת מוזר לי, כי אם יש משהו שאני ממש נהנית ממנו אלו שיחות טובות.
טוב שיש גם ערוץ כזה. בכתיבה קל לי יותר.
אני צריכה פתרונות ואני צריכה תובנות.
אני צריכה תמונה של בית שתיכנס לי ללב ולראש ותניע אותי קדימה.
אתה לי בית. מהרגע הראשון.
עוד לפני ששלחת לי תמונה שלך שלחת לי תמונה של הבית שלך.
והזמנת אותי לבית ואהבת אותי בבית שלך וגרמת לי לעזוב בית אחד ולעבור לאחר וטוב שכך. ממש טוב.
ועכשיו, חצי שנה מאוחר יותר, אני מתבלבלת.
מגששת אחרי התמונה הזו, הבית שיהיה לי.
אני שואלת את עצמי אם לבד או ביחד.
אני יכולה לבד, זה לא האוטומט שלי אבל אם אני מתאמצת אני יכולה.
שנים לא יכולתי לראות את עצמי גרה לבד ועכשיו כשזה קורה טוב לי,
אבל זו לא אני, לא ממש.
אז קח את הזמן,
וחזור אלי עם פתרונות, או תובנות, או שניהם.
או כל דבר שעולה בדעתך
כי לפעמים עצם השיח מביא לתובנות, וההתמסרות הזו יכולה להיות הכי סינרגטית וכייפית ומחברת שיש.