שלושה טיפים להובלה מיטבית של ישיבה בזום:
1. מצלמה יכולה לשפר הופעה וביצועים.
2. מניעה מראש יכולה למנוע מצב של היעדרות ללא מצלמה.
3. בזום חשוב לנצל את אפשרות החלוקה לקבוצות.
תקשורת דיגיטלית.
בשעה נתונה מתקבצים ועולים משתתפים מרוחקים, משתפים, מאזינים, מביטים זה בזה, מביטים בעצמם. הגוף רחוק, העיניים קרובות. לעיתים אין עיניים ובמקומם ניצב מלבן שחור.
יש מי שמתבלבל משפע הפנים, מי שמתקדר מהריחוק, מי שמרחף ומי שמתעייף.
ויש גם מי שמתעצם, מתמקד ופורח.
כמה מחשבות על הובלה, הנחיה וטיפול מרוחק ב"זום":
להסתכל למצלמה בעיניים
איך זה להיפגש עם עצמך בכל פעם מחדש?
יש מי שנבוך מלהתבונן בעצמו, מעדיף לנטרל את המצלמה או להתמקד באחרים.
יש מי שמגלה את עצמו מחדש.
אני משתמשת בגוף באמצעות "התקרקעות". נינוחות והזדקפות מכוונת בכסא, קשר אקטיבי של כפות הרגליים במגע עם הקרקע, קשר עין של עצמי עם עצמי בדומה לפגישת פנים אל פנים בה קיים קשר עין עם האדם שמולי, וזאת לשם הענקת בטחון שלי בעצמי ושלי לצד השני.
אני מוצאת שהרגעת הפנים והתמקדות בעיניים שלי מרגיעה ומייצבת אותי ומאפשרת לי להתרכז. הדבר עוזר לי ברגעים טעונים.
בפגישה אישית זום, כדי ליצור קשר עין עוצמתי יותר מומלץ להרים את המבט ולהתבונן אל תוך המצלמה.הדבר דורש התכווננות ואינו טבעי - אך עשוי להועיל למשך דקה או שתיים כאשר נדרשת עוצמה אישית-רגשית לשכנוע, וויסות והרגעה.
שיחות רבות משתתפים בזום
סוגרים מולכם את המצלמה? מוצאים את עצמכם מדברים אל ריבועים שחורים?
אני מבקשת בתחילת המפגש מכל המשתתפים להשאיר מצלמה פתוחה. אני מזכירה את חשיבות הנוכחות, קשר העין וההשפעה עלי ועל המשתתפים האחרים. מי שסוגר את המצלמה מרשה לעצמו לעשות עוד פעילויות במקביל להקשבה והיכולת שלו ליהנות מהמפגש נפגעת.
כשהמשתתף נוכח – כולם מרוויחים.
הדרך הטובה ביותר לטפל בהתנגדות (או במסך שחור) היא למנוע אותה מראש, ולאחר שקבעתי את ההתנהלות המצופה רוב המשתתפים ישתפו פעולה.
הזום מאפשר לחלק את המשתתפים לקבוצות – זוגות, שלשות ויותר
נצלו זאת, אפשרו מפגשים מעניינים שלא היו קורים בהכרח בכתה. דקת הציוות אל הקבוצה, ההמתנה לכניסה לחדר כאשר המשתתף סקרן לקראת המפגש החדש שנקבע עבורו מרגשת ומוסיפה עניין ואדרנלין.