• Tagit Halperin-Levy

להכות שורש

גוף, נפש ובטחון תעסוקתי

בני התחיל לעבוד במחלקה המשפטית לפני שלושה חודשים.

בחור צעיר, תואר מרשים, שיחת פתיחה טובה. נראה היה שהוא תוספת ראויה לצוות חזק, והוא ייקלט וישתלב במהירות.

שמתי לב שאריאל, המנהל הישיר של בני, מקדיש לו זמן רב. מנהל איתו שיחות ארוכות, מסייע בהכוונה ומנטורינג. אריאל הוא אחד ממנהלי הביניים המוכשרים והמשקיענים בחברה.

בפגישה עם אריאל שאלתי על בני. ביקשתי שיתאר איך בני משתלב ומה ההתרשמות ממנו. שיתפתי את אריאל ששמתי לב שבני דורש ממנו זמן רב. רציתי לוודא שהזמן מושקע היטב.

שפת הגוף של אריאל משדרת חוסר ביטחון כשהוא מדבר על בני. מבטו מופנה לכיוון החלון, הברך שלו עולה ויורדת בעצבנות. משהו שם לא ממש כשורה.

"אני לא יודע". עונה אריאל בסופו של דבר.

"בוא נתמקד במה שאתה כן יודע" אני מציעה.

ואריאל מתאר את ספקותיו. נראה שקשה לו. אולי מרגיש שהוא "מלכלך" מוקדם מידי, אולי רואה בקליטה האיטית של בני כישלון אישי. הרי הוא בחר בו מבין מועמדים טובים אחרים.

"הוא לא ממש קולט. אני לא מבין את זה. אני כותב לו הגדרת תפקיד. הוא קורא, מתעמק, שואל, מהנהן. מנסחים ביחד תוכנית עבודה. הוא די פאסיבי אבל זו לא הבעיה. הוא יכול לחזור ולשאול אותה שאלה חמש פעמים. אני לא מבין את זה. מה, אני מסביר כל-כך גרוע?"

אני מזכירה לאריאל שהצוות שלו מוביל והעובדים שקלט בשנים האחרונות מוכיחים את עצמם. אני מרגישה שהקליטה של בני גורמת לאריאל להטיל ספק בעצמו וביכולות החניכה שלו ונדרש חיזוק. שרק לא יתעייף, אריאל. שרק לא ישחק.



ביום למחרת אני קובעת פגישה עם בני. זו הפעם הראשונה שאני פוגשת אותו.

אני מציגה עצמי ומבקשת מבני לספר קצת על עצמו ועל החודשים הראשונים. מה עובד ומה פחות. בני מספר, את הרוב אני כבר יודעת. הוא מפרגן לאריאל, ליכולות שלו כמנהל ולזמן המושקע בו.

ואז בני מפתיע אותי.

"יש בעיה. אין לי הגדרת תפקיד ברורה. אין לי תוכנית עבודה. אני לא לגמרי סגור על מה שאני אמור לעשות"

נזכרת בכך שאריאל אמר שנראה שלא משנה כמה הוא חוזר על תוכנית העבודה – בני לא מבין. מה מתפספס פה?

"אתה אומר שאין תוכנית עבודה? זה די מפתיע. לכל הצוות של אריאל יש תוכניות. נדמה לי שראיתי את תוכנית העבודה שלך" אני שולפת מהמחשב, מדפיסה ומניחה מולו.

"כן, אני יודע. אני מכיר את התוכנית. אני פשוט לא מבין מה אני צריך לעשות"

אני שולחת אל בני מבט מרוכז. לוקחת לעצמי נשימה עמוקה ושואלת את הגוף שלי איך הוא מרגיש. הגוף שלי לא ממש מגיב לי. קפוא כזה. כאילו אין תחושה.

מסתכלת שוב על בני והוא עלי. בני מוריד מבט, נראה שלא נוח לו בסקירה ובשתיקה הזו. וגם לי לא נוח. אני שואלת את עצמי מה לומר כדי להפחית את המבוכה ולא בטוחה. נוטלת את תוכנית העבודה ומסמנת לבני לעבור לשולחן העגול בפינת החדר. חשוב לי לראות אותו בעבודה.

אנחנו מתיישבים ואני מבקשת לסמן בעט כל דבר בתוכנית העבודה שאינו ברור.

בינתיים, כשבני עובד, אני יכולה להמשיך להתבונן.

אני שמה לב שהרגלים של בני מורמות. אני חושבת לעצמי שאם היה מנומס וודאי היה מרים אותן ומניח על כסא אחר או על השולחן. אני מתרכזת ושואלת את הרגלים שלי מה שלומן. גם הן רוצות להתרומם. אני מתקרקעת בכסא, מניחה את כפות הרגלים על הרצפה בעוצמה, מרגישה את החיבור לאדמה וממנה ושואלת

"בני, זה אולי ישמע קצת מוזר. יש לי שאלה אליך. זה בסדר אם אשאל משהו קצת...אחר?"



בני מרים את ראשו. אני מזהה כמה עיגולים שסימן בתוכנית. מהנהן.

"איך התחושה ברגלים שלך?"

אני די נבוכה מהשאלה ומרגישה שאולי היא חודרנית מידי. לשמחתי, בני חושב אחרת. הוא מחייך ועונה

"מצחיק שאת שואלת. יש לי כל הזמן זרמים ברגלים. כמו כשהן נרדמות, מכירה? תחושה מעצבנת"

"זו תחושה שאתה מכיר? קורה הרבה?"

"כן. מכיר. קורה לי הרבה עם אנשים חדשים, או במקומות חדשים"

"ומה אתה עושה?"

"מה יש לעשות? סובל בשקט"

"ומה קורה כשאתה מניח את כפות הרגלים על הקרקע?"

"אני לא ממש מרגיש את הקרקע" בני עונה.

וכשהוא אומר את זה גם אני קצת בריחוף. אולי בגלל הסיטואציה, אולי בגלל שעליתי פה על משהו.

נראה שגם הגוף של בני עדיין קפוא, מרוחק ומרחף מה שמחזק את הניתוק מהמשימות שהגדיר אריאל עבורו.

אני מנחה את בני להתקרקע בכסא. להרגיש כובד. את הגב והרגלים. זה תהליך ממושך ושונה ונדרש הסבר מה קורה למה זה חשוב. בני מבין ומשתף פעולה. נראה שתחושות הריחוף והניתוק מוכרות לו והוא אסיר תודה על המודעות ותשומת הלב להן.

כשהוא כבד בכסא אני מבקשת שיתאר לי מה מצופה ממנו בסעיף הראשון שבתוכנית העבודה. בני עונה שהוא לא ממש יודע ואני מתעקשת שינסה בכל זאת. הגוף שלו שוב מנתר, אני שוב מקרקעת.

באיטיות הוא מתחיל להסביר.

ואני מהנהנת. לא בטוחה, אבל דבריו נשמעים הגיוני.

וכשאני מהנהנת הגוף שלו נינוח יותר. וכבד יותר. והקול חזק יותר והמשפטים בהירים.

ואני מבקשת מבני בשיחות עם אריאל לשים לב לגוף שלו, לריחוף ולקרקע – במיוחד כאשר מדובר על משימות או נושאים חדשים.

ומאריאל אני מבקשת לאפשר לבני לחזור במילותיו על כל נושא – או משימה. לקבל מבני פידבק בכל פעם כדי לוודא שהוא מבין. אני נמנעת מלספר לאריאל על ההתקרקעות. מרגישה שזה עשוי להיות לא מובן ואולי יותר מידי בשבילו. הגוף מרגיש ומבין. הראש פחות.

ביני ובין בני.



3 צפיות0 תגובות

תגית הלפרין לוי

יועצת ארגונית ופסיכותרפיסטית