מה קורה לי? סימנים של פוסט טראומה

רבים יחוו טראומה משמעותית במהלך חייהם כתוצאה ממלחמה, תאונה, תקיפה מינית או אירוע מסכן חיים אחר, אולם רק מיעוטם יפתח סימפטומים פוסט-טראומטיים.

תגובות דחק לאירוע טראומטי הן נורמליות בטווח הזמן שסמוך לאירוע, ואף נחשבות מועילות.

אם התסמינים נמשכים לטווח של יותר מחודש לאחר האירוע, מדובר בהפרעת דחק פוסט טראומטית.

סימפטומים של חרדה

בכל פעם שנשמעת אזעקה מיכל קופאת.

היא מרגישה סחרחורת והגוף רועד.

מיכל גרה בתל אביב ובדירתה אין מרחב מוגן, מה שמגביר את הלחץ ולכן בזמן הלחימה היא מתארחת אצל חברה ברחובות, או אצל ההורים.

אל מקומות בהם אין מרחב מוגן היא נמנעת מלהגיע.

גם לעבודה מיכל לא מגיעה בימי המלחמה. אמנם בעבודה יש מקלט לא רחוק מהעמדה שלה, אבל המחשבה על נסיעה של חצי שעה מלחיצה. אולי פתאום באמצע הדרך תישמע אזעקה?

מיכל גם מוטרדת מהמחשבה שבאמצע ישיבה או שיחה עם לקוח תישמע אזעקה, היא תיכנס למצב של קיפאון או קוצר נשימה והחברים והמנהלים יראו. נכון, כולם קצת במתח עכשיו, אבל מיכל מרגישה שהיא מגיבה בעוצמה חזקה יותר מאחרים וחוששת שההערכה כלפיה תפחת.

זו רק חרדה? זו פוסט טראומה?

מיכל לא מבינה לגמרי מה קורה לה, ולמה היא מגיבה בצורה קיצונית כזאת. אמנם היו אזעקות בעבר, וכמה פעמים שהתה בממ"ד, אבל מעולם לא היתה נפילה של טיל בקרבתה, או לא נפגעה בגוף בשום סבב או בשירותה הצבאי.

"מה קורה לי?" היא שואלת.

אני מבקשת ממנה לספר קצת על סבבי לחימה שחוותה בעבר, על רגע לא נעים או מעורר חרדה שחוותה, על תמונה שחוזרת ועולה כשהיא שומעת אזעקה או חושבת על מלחמה וטילים.

לוקח למיכל רגע להיזכר, היא חושבת, ובסוף משתפת –

"זה קרה לפני כמה שנים. היו טילים בתל אביב. נסעתי ברכב צפונה לכיוון נתניה. היו אזעקות.

ירדתי מהרכב, שכבתי על הרצפה. היו המון יירוטים. השמים הכהים של הלילה היו מוארים לגמרי. שכבתי ככה בקצה הכביש אולי חצי שעה ולא יכולתי לקום, או לזוז, או לעשות משהו..."

וכשמיכל מספרת, קולה נקטע והגוף שלה רועד.

אני מבקשת ממנה להפסיק לספר, רק לחוות את הגוף, המתח והמצוקה שהוא חווה.

ביחד, אנו חוזרות לאותה חצי שעה על קצה הכביש, מיכל שוכבת חסרת אונים, היירוטים באוויר,

הגוף רוצה לברוח ונאלץ לקפוא.

החוויה קשה ומיכל נכנסת אליה ויוצאת כמה פעמים. בכל פעם שקשה מידי מיכל נעזרת בנשימות, טכניקות סומטיות, הרגעת הגוף והתמקדות במשאבים בגוף ומחוצה לו.

הגוף סוער, ולאט לאט נרגע. מיכל חוזרת לנשום.

זו חרדה, וכדאי לטפל

מצבה של מיכל טוב, יחסית.

הסימפטומים מתעוררים, אמנם בעוצמה, אך במצב של מתח ובהקשר דומה לחוויה הטראומטית.

התערבות וטיפול בעזרת טכניקות גוף נפש (SE, CBT) יכולים לעזור.

מיכל צריכה לדאוג מפוסט טראומה אם תסמיני המתח ימשיכו חודש ויותר לאחר סיום המלחמה והפסקת האזעקות.

המלחמה הנוכחית מעוררת תשומת לב לזיכרון טראומטי שלא עבר עיבוד בעבר.

טיפול ועיבוד כעת עשוי למנוע מצב של החמרה ופוסט טראומה בהמשך.

תסמינים גופניים (סומטיים) של פוסט טראומה

1. כאב: חוויה של כאב פיזי בלתי מוסבר, כגון כאבי ראש, כאבי גב או מתח שרירים.

כאב זה יכול להיות כרוני ומתמשך.

2. מתח וקושי בביצוע מטלות יומיומיות.

3. בעיות עיכול, כולל תסמונת המעי הרגיז (IBS), בחילות, שלשולים או עצירות.

4. היעדר תחושה או עקצוץ בגפיים: תחושות של חוסר מנוחה, אנרגיה מתפרצת, נמלול או עקצוץ בידיים, זרועות או רגליים.

5. סחרחורת, רגישות לאור ולקול.

6. בעיות נשימה: טראומה יכולה לגרום לקשיי נשימה או לתחושת מחנק בגלל הכנסה מואצת של אויר ו/או כיווץ ומתח בשרירי הנשימה. הדבר עשוי להגביר את החרדה בגלל חשש מבעיות נשימה או תפקוד הלב.

7. בעיות עור: פריחה או אקזמה.

8. הפרעות שינה: שיבוש בדפוסי השינה הרגילים, קושי להירדם, נדודי שינה, חלומות וסיוטים.

תסמינים התנהגותיים של פוסט טראומה

1. הימנעות מהגעה לאירועים, מקומות או מפגשים עם אנשים המזכירים את הטראומה.

2. ערנות יתר ורגישות לאיומים או טריגרים פוטנציאליים, מבט סוקר סביב, הגוף מתוח,

נכון לצאת לקרב ולהתמודד עם הסכנה כשתגיע.

3. תחושה לא אופיינית של ניכור, זרות ואדישות, עניין מופחת בפעילות ובקשרים משמעותיים.

סימנים של הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) והפרעות אחרות הקשורות לטראומה דורשים התערבות וטיפול מיידי.

תגית הלפרין מטפלת בטכניקות גוף נפש במצבים סומטיים הנצרבים בגוף. הטיפול ניתן בקליניקה

או כריטריט ממוקד