• Tagit Halperin-Levy

לא מרוכז. חסר סבלנות


מה הייתם נותנים בתמורה לטכניקה, שתאפשר לכם להיות ממוקדים, שקולים, בטוחים בעצמכם?

עד כמה יכולתם להפיק יותר תוצאות והרבה יותר הנאה, אם היתה לכם אפשרות להימנע

מהסחות ולמקד את הכוחות והמשאבים בכיוון הנכון?

כשאסף חוזר ומתלונן בפני שאינו מבין את הגדרת התפקיד שלו ומדוע אין לו תוכנית עבודה,

כשאנה מתארת את התרוצצות במהלך היום, יום אחרי יום והנשימה שלי, המקשיבה לה, הופכת מהירה וקצרה

כשיונתן חסר סבלנות כלפי המנהל שלו, הצוות שלו, כלפי מי שמנסה לשתף פעולה וגם כלפי -

אני מזהה צורך בהתקרקעות.


רגע של תיאוריה – קיים טווח מיטבי של עוררות במערכת העצבים האוטונומית. כאשר אנו מצויים בטווח המיטבי אנו מסוגלים להכיל את החוויה על כל רבדיה – תחושות, רגשות ומחשבות.

במצב הזה ניתן לעבד מידע ביעילות מתוך נוכחות ועיגון בגוף (embodiment).

עוררות יתר (מעל הטווח) גבוהה מידי ומייצרת אי שקט, עצבנות, חרדה או כעס בלתי נשלט. תת עוררות (מתחת לטווח) תביא לדיכאון, הסתגרות ופאסיביות (Van Der Kolk, 2014 )

מודעות קשובה לתחושה המורגשת ולגוף מאפשרים פיתוח משאבי התמודדות, הרחבת יכולת הכלה, ויסות ושליטה (טל-מרגלית, 2017).

אפשר להבין זאת דרך סיפורו של יונתן.

השיחה עם יונתן אינה קלה. הוא מדבר מהר. משפטים קצרים, חותכים, מחייבים. גופי נדרך כשאני אתו והראש מעלה הילוך. מרגישה צורך לעמוד בקצב, לקלוט מהר, לענות חריף, לקבל נקודות, לזכות בטורניר ההערכה. הבטן שלי מתכווצת ואויר לא נכנס. המוח עירני ואין זמן לנשום.

אני מזהה את המתרחש בגופי ומבקשת מיונתן להוריד קצב.

הוא לא אוהב את הבקשה. הפסדתי נקודה. מתאכזב מיכולת הביצוע שלי. מתנגד. מתכנס.

"הרבה מידע עולה פה, יונתן. הרבה כעס ותסכול מאחרים וממני שאינני עומדת בסטנדרטים שאתה מציב לעצמך. אני מתקשה לעקוב ומזהה שאני לא מצליחה לנשום. אתה מצליח לנשום?"

יונתן מופתע. לכך לא ציפה.

"לנשום?" הוא מתבונן בי משועשע מהקשר בין השיחה הזו שלנו ובין נשימה - "ברור שאני נושם"

"אני לא. לכן אני שואלת. ותגיד לי עוד משהו. יש תחושה ברגלים? במגע עם הכסא?"

יונתן עוצר ומתבונן. הגל הסוער, המאיים לטבוע ולהטביע, עוצר.

"לא יודע. לא סגור על הכוונה שלך". הוא אומר בסופו של דבר. ויש בו עניין וקשב.


המוח רגיל לעבודה, מיומן, שגרתי, טורבו. הגוף – כמו אנשי הצוות של יונתן, לא תמיד במעקב. להיעדר ההתקרקעות עשויים להיות מחירים כמו היעדר קשב, אמפתיה, שהות לחשוב, להתמקד ולתכנן. אני מזהה קושי בהתקרקעות אצל נועצים בעלי קשב וריכוז נמוך, או כאלה המתלוננים על אי וודאות והיעדר בהירות בתפקיד.

העצירה קשה למתקשים בהתקרקעות. לעיתים מאיימת, ומאד נחוצה.

כשאנה מתארת לי את שגרת עבודתה בבית החולים, הרגלים שנושאות אותה מחדר לחדר וממשימה למשימה, נשימתה קלה ומהירה. היא הגיעה אלי לדבר על הניהול אך נראה שדווקא החיפוש אחר יציבות ובן-זוג ראוי מטרידים אותה יותר. רק כאשר לבקשתי היא מתיישבת על מצע קשה, וממקדת מבט וחשיבה אל הגב ואזור הירכיים נשימתה שוקטת, מעמיקה, ודמעות עולות. וכשהן עולות לאנה קשה והיא מנסה חוזרת לדבר במהירות, מתארת, מפעילה – כי השקט והנשימה העמוקה קשים מידי כעת.

יונתן חייב להצליח לנשום כמו שצריך כי לא יכול להיות שלא יעמוד במשימה. הוא מתאמץ ומכניס אויר ובסופו של דבר מצליח. עוד כמה נשימות מאפשרות לו להתקרקע ולאחר מספר דקות שקטות הוא מתאר תחושת מסוגלות חזקה, חדשה, ידיעה שלא הייתה שם קודם.

כשאנה מתקרקעת היא דומעת, עולות בה מחשבות ותמונות ולא נוח לה והיא כמעט מרפה, אך משתהה עוד קצת. אחר-כך היא שקטה ומדווחת שמצאה בתוכה אי של יציבות ובטחון.


כדי להצליח להתקרקע – ולקרקע, נדרשים כמה שלבים.

פה ההבדל:

פתיחה

הצפה

התנגדות

התקרקעות – גוף ונשימה

בירור – תחושה מורגשת

דיאלוג

לקחתי


אנו פותחים את השיחה ומציפים נושא כואב. כשנראה שהתיאור נוגע ברגש מסוים, אני מתחילה בהתמקדות. בשלב זה סביר שתעלה התנגדות. אנשים רגילים ונינוחים בשיחה אך פחות בעבודת גוף. התמקדות בגוף דורשת תרגול ועשויה להיות מחוץ לאזור הנוחות. זהו שלב קריטי, כיוון שהתנגדות מכווצת ומונעת עבודת גוף. אם עברנו זאת – אפשר להיות בתשומת לב לתהליך ההתקרקעות הגופני הכולל הורדת קצב, נשימות עמוקות ותשומת לב לנקודות המגע עם הכסא, הרצפה, המחצלת או הספה.

ככל שמתאפשר אנו יוצאים למסע בירור משותף לזיהוי התחושה המורגשת, מסע הטומן בתוכו תובנות, בהירות, עוצמה ורוגע.

כשמגיע הרוגע נעשה דיאלוג, שיחה קצרה המעגנת את התובנות ומסייעת למוח לייצר נתיבי גישה רעננים, מה שמחייב משני הצדדים לתת מילים לתובנות הללו ולציין מה לקחתי, כי עצם המילים יוצרות בהירות (portrayals), אזורי פעולה ונוחות חדשים.


טל מרגלית, מ. 2017, "גופי, ביתי, מבטחי ואוצרות הגוף-נפש", בין המילים, 12.

Van Der Kolk, B. 2014, The body Keeps the Score: Brain, Mind and Body in the Healing of Trauma, New York City; Viking.

40 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול